החלטה בתיק ב"ש 5171/08

1.         לפני בקשה למעצרו של המשיב עד תום ההליכים שנפתחו נגדו.

2.         נגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו ביצוע עבירות של חטיפה ומעשה סדום לפי סעיפים 369 ו- 347 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן - חוק העונשין) בנסיבות האמורות בסעיף 345 (א) (1) לחוק העונשין.

בכתב האישום  נטען, כי ביום 9.7.08 בסמוך לחצות, המתינו המתלוננת שהיא עובדת זרה ילידת שנת 1978 וחברה, ששמו עופר, בתחנת אוטובוס. משבושש האוטובוס להגיע, ניסה עופר לעצור מכוניות חולפות כדי למצוא הסעה למתלוננת לשכונת הר חומה. כעבור זמן מה הגיע למקום המשיב. עופר הבין ממנו שהוא בדרכו לשכונת ארמון הנציב ושאלו אם הוא מוכן להסיע את המתלוננת להר חומה. המשיב הביע את הסכמתו והמתלוננת עלתה לרכבו. המשיב נסע לכיוון הטיילת בארמון הנציב ועשה כן למרות שהמתלוננת אמרה לו מספר פעמים כי היא רוצה להגיע למקום עבודתה בהר חומה. כאשר הגיע המשיב לטיילת, החנה את רכבו, תפס בצווארה של המתלוננת, הפשיל את מכנסיו ותחתוניו, הוריד את ראשה של המתלוננת בכוח אל עבר איבר מינו והחדיר את איבר מינו אל תוך פיה עד שהגיע לפורקן. המשיב אף נגע במתלוננת במפשעתה וחזה. במהלך האירוע נאבקה המתלוננת במשיב, אמרה לו "לא לא" וניסתה להדוף אותו אך ללא הצלחה. לאחר מכן השאיר המשיב את המתלוננת בטיילת ונסע מהמקום.

3.         חומר הראיות שבידי המבקשת כולל הודעות מפורטות של המתלוננת, חברה עופר, אחותו של עופר וכן הודעה של המשיב. 

המתלוננת תארה את העובדות שעיקרן פורט בכתב האישום. היא תארה את מראהו של המשיב ולבושו וציינה כי כחמש דקות לאחר שנכנסה למכוניתו של המשיב, התקשר אליה לטלפון הנייד החבר עופר ואמר לה להיזהר כי לאחר שהייתה כבר בתוך הרכב, הוא "זיהה שהנהג ערבי". כעבור מספר דקות, בעיצומו של האירוע, עופר התקשר אליה שוב מספר פעמים, אך המתלוננת לא יכולה הייתה כבר להשיב לו מכיוון שהמשיב לפת את צווארה.  לאחר האירוע עצרה המתלוננת מונית שחלפה במקום, התקשרה לעופר, סיפרה לו את שאירע ונסעה לפי עצתו לאחותו המתגוררת בהר חומה. עופר הגיע אף הוא לבית אחותו ומשם פנו השניים למשטרה להגיש תלונה. המתלוננת שחזרה בפני החוקרים את מסלול נסיעתה עם המשיב ואף הצביעה על המקום שבו ירקה מפיה את הזרע שהוחדר לפיה. החוקרים ניסו לקחת דגימה של חומר שהיה על המדרכה והתאים לתיאור המתלוננת, אך בשלב הדיון, טרם נתקבלו תוצאות כלשהן. בדיקת הטלפון הנייד שהיה בידי המתלוננת תמכה בטענתה לפיה עופר חברה התקשר אליה במועדים שציינה בהודעתה. 

עופר מסר בהודעתו כי המשיב עצר בתחנת האוטובוס ודיבר בטלפון הנייד שלו. עופר ניגש אליו ושאלו לכיוון נסיעתו והמשיב אמר כי הוא נוסע לארמון הנציב. עופר שאל את המשיב אם הוא מוכן לעשות טובה ולהסיע את המתלוננת להר חומה והמשיב השיב בחיוב. עופר אף הציע לשלם לו עבור הדלק, אך המשיב סירב לקבל תשלום. לדברי עופר, מבטאו של המשיב העלה חשש בלבו ולכן כשהמשיב והמתלוננת החלו בנסיעה, הוא רשם את מספר המכונית של המשיב. כמו כן הוא התקשר לטלפון של המתלוננת ואמר לה שהיא אמורה להגיע לביתה תוך 10 דקות ואם הוא לא ישמע ממנה עד מועד זה, הוא יתחיל לדאוג לה. כאשר חלף הזמן והוא לא שמע ממנה דבר, הוא החל מצלצל לטלפון שלה, אך לא קיבל מענה. הוא חזר על כך מספר פעמים והמתלוננת לא ענתה לו. בשעה 2:17 הוא הצליח ליצור עמה קשר טלפוני והמתלוננת פרצה בבכי וסיפרה לו את שאירע לה. הוא הורה לה לנסוע במונית לבית אחותו ואף הוא הגיע לשם ויחדו הם נסעו לתחנת המשטרה.

אחותו של עופר אמרה בעדותה כי כאשר המתלוננת הגיעה לביתה, היא היתה מבולבלת, רעדה, ביקשה להקיא ובקול חנוק סיפרה לה את שאירע. 

המשיב לא הכחיש כי הסכים לעשות טובה ולהסיע את המתלוננת במכוניתו, אך טען כי הסכים להסיעה לקרבת הטיילת בשכונת ארמון הנציב בלבד. כאשר הגיע לשם, המתלוננת אמרה לו שזה לא המקום שביקשה. הוא הסיע אותה ליד המגרשים בארמון הנציב והיא שוב אמרה לו שזה לא המקום. בשלב זה הוא הורה לה לרדת מהמכונית בציינו כי ביכולתה לנסוע במונית והוא המשיך בנסיעה לביתו. המשיב טען כי לא נגע במתלוננת ולא עשה לה דבר. 

4.         לטענת המבקשת, בנסיבות האמורות מתקיימת עילה למעצרו של המשיב עד תום ההליכים לפי סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו-1996.

5.         לטענת סניגורו של המשיב, אין בידי המבקשת ראיות לכאורה להוכחת האישום. הסניגור טען כי חומר הראיות מעורר תמיהות רבות ולכן, אין בו די כדי לעמוד ברף הנדרש לראיות לכאורה. הסניגור מנה את התמיהות העולות לטענתו מחומר הראיות בציינו כי אין זה סביר שהחבר של המתלוננת שלח אותה לנסיעה במכוניתו של המשיב למרות שלטענתו, הוא חשש לשלומה;  אין זה סביר שהמתלוננת לא פתחה את דלת המכונית וברחה; אין זה סביר שהמתלוננת לא סיפרה לנהג המונית על שאירע לה; אין זה סביר שהמתלוננת לא הזעיקה את החבר באמצעות הטלפון הנייד שהיה ברשותה ואין זה סביר שהמתלוננת לא ידעה לומר אם המשיב ענד תכשיט כלשהו.

6.         אין לקבל את טענת הסניגור. חומר הראיות שבידי המבקשת שפורט לעיל, די בו כדי לבסס ראיות לכאורה להוכחת האישום. התמיהות אותן מעלה הסניגור מקומן בשלב המשפט עצמו ולא בשלב מקדמי של מעצר עד תום ההליכים. לגרסת המתלוננת חיזוקים רבים ובכללם השיחות שנקלטו בטלפון הנייד שהיה ברשותה והתיאור שמסרה אחותו של עופר בכל הנוגע למצבה של המתלוננת מיד לאחר האירוע. אשר לגרסת המשיב, הרי שהיא מעוררת תמיהה, שכן אין זה סביר שהמתלוננת תבקש להגיע בשעת לילה מאוחרת לאזור הטיילת בארמון הנציב, כאשר מקום מגוריה הוא בשכונת הר חומה ולא בארמון הנציב.

7.         מדברי הסניגור עולה כי למשיב, יליד שנת 1985, אין הרשעות קודמות. המשיב עובד לפרנסתו בארבע השנים האחרונות ולכן, לטענת הסנגור, לא נשקפת ממנו סכנה למתלוננת או לציבור. הסניגור ביקש לבחור בחלופה למעצר ולשחרר את המשיב לביתו בערבות כספית וערבות אביו ואחיו שהתייצבו בבית המשפט.

8.         בא כוח המבקשת התנגד לשחרור המשיב לחלופת מעצר והפנה לפסקי דין של בית המשפט העליון בהם נדחו, במקרים דומים, בקשות לחלופת מעצר ונקבע כי בנסיבות הנדונות ניתן להשיג את מטרות המעצר על ידי מעצר בלבד.

9.       אני מקבלת את עמדת המבקשת. המעשים שביצע לכאורה המשיב במתלוננת, מצביעים מעצם טיבם על הסכנה הנשקפת לציבור מהמשיב. מדובר במעשי אלימות חמורים אשר בהעדר נסיבות יוצאות דופן, מקימים עילה למעצר ומלמדים כי לא ניתן להסתפק בחלופה למעצר. וכך נאמר בנושא זה מפי בית המשפט העליון (כב' הנשיאה דורית ביניש):

" אדם שאינו מסוגל לכבוש את יצרו ומתנכל לעוברת אורח אותה ראה לראשונה מטיילת לתומה ונוהג בה בכוח ובהשפלה כפי שמיוחס למשיב, הינו אדם המסוכן לציבור...אינוס כשלעצמו הוא מעשה אלימות המקיים עילת מעצר והוא מן העבירות החמורות אשר רק בנסיבות מיוחדות ויוצאות דופן ניתן להסתפק לגביהן בחלופת מעצר." (בש"פ 2846/96 מדינת ישראל נ' גטניו).

עמדה זו הובעה על ידי בית המשפט העליון בפסקי דין נוספים שבהם דובר בנאשם שביצע מעשה סדום או מעשה אינוס וזאת גם כאשר עברו היה נקי והתסקיר שהוגש בעניינו היה חיובי וכלל המלצה על שחרור לחלופת מעצר (בש"פ 7230/97 נסיף בן סלימאן סעד נ' מדינת ישראל; בש"פ 6370/05 פלוני נ' מדינת ישראל; בש"פ 5286/08 שלי נ' מדינת ישראל) .

לאור כל האמור לעיל, אני מקבלת את הבקשה ומורה על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים. 

ניתנה היום, ט"ו באלול, תשס"ח (15 בספטמבר 2008) , במעמד הנוכחים.